בכוכב הבודד, החום מכה בך אחרת. בניגוד לסמיכות של האוויר הישראלי שגורמת לך לשכוח כוס קפה רותחת על הגג של היונדאי, הרוח הלוהטת של טקסס, שורקת לך באוזן שיר שלוקח אותך הביתה דרך כבישים כפריים. חיפשתי צל באחת מהשכונות הלבנות על הכוכב. הלכתי בנתיב השייך רק לברווזים, נתיב שקיים רק בארה"ב, ומלפני געגעה הברווזה הראשית של השכונה. מדדה בעקבים גבוהים ומחזיקה בין הנקניקיות האמריקאיות שלה תיק קטן שהכיל בתוכו אקדח עוד יותר קטן צבוע בגוון כתום זרחני שתאם בדיוק ללק הזרחני בבהונותיה של ליידי קוואק. אחרי הליכה ממושכת בשבילים מגועגעים, התגלה מולי אגם שתפס גוונים זהובים של שמש טקסנית, ועץ פקאן שאירח אותי בנדיבות ישראלית. על שפת האגם העיניים שלי התעכבו על שלט אחד: "כל הדגים: לתפוס ולשחרר". אם אני מבינה אמריקאית נכון, מותר למקומיים לתפוס רק דג אחד בכל פעם, וגם אותו צריך לשחרר. הבטן התחילה לדהור כמו במערב הפרוע, אז חזרתי לשולי השכונה הלבנה איפה שעמדו המחלפים הסואנים והרמתי אגודל. תפסתי טרמפ עם זקנה מקומית שענדה צלב משובץ יהלומים ורודים נוצצים, שסנוורו אותי עוד מהחלון של הג'יפ המסחרי שלה. גדול רק כמו שטקסס יודעת. היא סיפרה לי שהיא נולדה בשכונה המפוארת הזאת, והיא כנראה גם תמות בה. היא הוסיפה שהיא טיילה בכל העולם, פעמיים, אבל היא הכי אוהבת לשתות תה שחור עם כפית גדושה של שמנת מתוקה על הכורסא הירוקה שלה בסלון עם קרני האייל תלויים מעל ראשה. התבוננתי עליה בזמן שהיא מחזיקה את ההגה צמוד ללב, וידעתי שכל החיים היא תפסה רק דג אחד, אבל מעולם לא שיחררה אותו.