הכרית שלי עוברת איתי כבר שש דירות. אותה כרית שמחזיקה ראש כבד ממחשבות. היא קצת עייפה הכרית שלי. היא איבדה משמחת החיים שהייתה לה מאז שנפגשנו לראשונה בחנות השמיכות של הדוסים ברחוב הרצל לפני שמונה שנים. אני ישנה עם שתי כריות. אחת בשבילי, ועוד אחת בשביל אורח מזדמן. לאחרונה, סגרתי את הדלת המסתובבת אז האורח התחלף בכרית. לישון מחובקת עם כרית זה בדיוק כמו לישון עם גבר כמו רק בלי הנחירות, הפלוצים, וגניבת השמיכה באמצע הלילה. מנופחת בעצמה, אבל בלילות היא מניחה לעצמה לשקוע. אני מתגעגעת אליה בזמן טיולים רחוקים מעבר לים, כי אני יודעת שהיא גם מחכה לי. היא המקום שבו אני באמת מרפה ומרשה לעצמי להתמסר לתוך מוות קטן של כמה שעות, בידיעה שהיא תהיה שם להעיר אותי. מכל הדברים שבבעלותי בעולם, אני מרגישה שהכרית שלי הכי שלי. יותר מהתחתונים שלי, יותר מהלפטופ שלי, יותר מתעודת הזהות שלי. אין מקום לעוד ראש מסתובב על החלקה שלי. אולי רק לרגע שמתחבקים אבל אז זה נהיה מהר מאד דביק, ועדיף עם כל הכובד שלה להפריד חלומות, רק ללילה.