בשעה שש וחמש דקות הפלאפון קילף אותי מהמיטה. עוד חמש דקות מתחת לשמיכה לא שינו כלום לאף אחד. גירדתי את הצהובים מהעיניים, שתיתי את הנס, הרמתי את התלתלים גבוה לגולגול ספונג'ה, ורצתי לשיעור פילאטיס. יערה המורה שלי ליוגה אמרה לי 'בוקר אור' בקול ספא הזה שלה. היא נראתה כאילו היא התחילה את הבוקר כבר בשבוע שעבר. התיישבתי על המזרן, וחיכיתי שהוא ישתנה למיטה הרכה שמחכה לי בבית. בעודי מתמקמת, התבוננתי בשני הפסים הארוכים שחצו את בטנה של יערה. ריבועים, ריבועים, שלא חוו מעולם את הבושה של תפוצ'יפס גריל. בין הפסים שלא רצו להיגמר, נתלה לו עגיל חישוק זהב. מהפנט. אני לא יכולה שלא לחשוב בזמן שהיא מענה אותי, מאיזה קטלוג של טייצים היא קפצה לפרקט? האם יצא לה לפוצץ פעם חצ'קון על הישבן? מי זכה בהגרלה על היצור המופלא הזה? אין סיכוי, שפלא כזה מסתובב לו לבד בעולם. איך היא מתמודדת עם המאפייה ליד הסטודיו? איך היא מצליחה לעצור בקוראסון אחד, אם בכלל, ולא ממשיכה לבורקס פטריות? אני מנסה לגרד את עצמי מהמזרן, וחוזרת במנטרה נחושה שהפעם, אני מוציאה את הקייל והאלפלפה מהמקרר ואזרוק אותם לנינג'ה עם חלב שיבולת דל תשוקה ואשתה לי שייק בריאות רענן. אבל אני לא יערה. אני אפילו לא עדי. אני רוב הזמן איזה ניסים, שנדבקה לו חתיכת נייר טואלט לתחת. אני רק מחכה לסיגריה של אחרי. אחרי הסיוט הזה. בסולם יערה, האדמה רועדת לפני הקצב שלה, ואף אחת לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים האלה. יש לה מזל, שיש לה ש' שורקת שמכניסה קצת הגיון באשליה הזאת שנקראת יערה.