אנחנו גרים במקום, שנקרא: "אין לנו מקום אחר ללכת אליו". זאת תחושה מוזרה לעזוב הכל באמצע, להעניק לעצמי גבולות ובתוכם להכיר בתחושה של 'זה בסדר לעזוב'. הכל נע על אותו מנעד של שייכות. להרגיש בבית עם עצמי זה הכי טוב לבד. להניח את הראש על הכרית ולדעת שהיא תספוג את כל המחשבות של היום בשביל לפנות מקום למחשבות של מחר. אנחנו נפגשים לשניה באמצע מבט, וממשיכים הלאה. אנחנו אנשים של חנות מזכרות, כל אחד בוחר מה לקחת, אבל מה שנשאר איתנו אלו המזכרות שאנחנו בוחרים לתת.